רפואת הרמב”ם – הידוע שהיום מוכח במחקרים

“עשה מזונותיך תרופותיך ולא תרופותיך מזונותיך”

רבי משה בן-מימון מגדולי הרופאים בעולם היהדות, איש הלכה ופילוסוף שחי בשנים 1204-1138 וכיהן כרופא בבית המלוכה המצרי. בשל מחלותיו בדרכי העיכול של בן-המלך, הרמב”ם הקדיש חיבור מיוחד לנושא שלאחר מכן הורחב לספר הרפואה- הנהגת הבריאות. גישתו לריפוי מחלות הייתה שונה מבימינו, הוא ראה את הגוף עצמו כישות המרפאה ולא התרופות או הרופא, על פי גישתו הרופא צריך לעזור לטבע לרפא את עצמו ולהיזהר שלא להזיק ולהפריע לתהליך זה. בנוסף ראה הרמב”ם קשר יסודי בין הנפש לגוף. במאמר זה אגע בכמה מן הפסיקות בתורתו הרפואית, העמוקה והרחבה של הרמב”ם, לשם סקירה כללית של גישתו הטיפולית. מרשים לראות איך החוקים והפסיקות מספרי הרפואה של הרמב”ם באים בהרמוניה מפליאה עם מחקרים שנערכו בימינו (בעשורים האחרונים).

החוקים והפסיקות

סיבת המחלות

“ואכילה גסה לגוף כל אדם כמו סם המוות. והיא עיקר לכל החולאים”.

“רוב החולאים שבאים על האדם אינם אלא, או מפני מאכלים רעים, או מפני שהוא ממלא בטנו ואוכל אכילה גסה אפילו ממאכלים טובים”.

בפסיקה זו, מסביר הרמב”ם שסיבת המחלות היא אכילה של מאכלים רעים או אכילה מרובה וגסה אפילו של מאכלים טובים.

מחקרים של ימנו הראו, שכאשר הקיבה מתמלאת באוכל, גם עם האוכל הכי בריא, ברגע שהאוכל לא מתעכל טוב, הוא הופך לרעלים קשים לגוף.

“והראוי אשר יסמוך עליו הוא בזה, שלא ישלים האדם את תאוותו, אלא ימשוך ידו מן האכילה בעוד שנשארה מן התאווה שארית”.

ממשיך הרמב”ם ונותן הוראות כי הוא יודע כמה זה קשה לקום משולחן האוכל שהקיבה לא מלאה ועל כן אומר שצריך ממש למשוך את היד בכוח מהארוחה אפילו שנשארה התאווה והרצון להתמלא.

הרופא

“הרופא פעמים יעשה כל מה שראוי לעשותו, ועל הצד הטוב ביותר שיעשה ולא יפול טעות… לא תגיע ממנו הבריאות, אשר היא התכלית הרצויה ..כי הפועל בנו אינו הרפואה לבד, אלא הרפואה והטבע… …פעמים החולי קל והטבע חזק עליו. ואם הרופא יתחיל להסירו ויחטא הרופא ברפואתו ויבטלו פעולות הטבע. וזה הוא בכל העיירות ובכל הזמנים…” בפסיקה זו מסביר הרמב”ם שגם אם הרופא יעשה הכל לפי הנהלים ולא יעשה טעות, עדיין הריפוי יבוא מהטבע ולא מהרופא ואם הרופא לא יהיה זהיר ולא ישאיר מקום לטבע הריפוי לא יגיע, כי הריפוי מגיע מהטבע מהגוף עצמו.

“…אז יצטרכו אל הרופא, שיסמוך בכוח ויעזור אותו כנגד החולי… זה הכלל. כוחו יפה רק אם יהיה הרופא חכם ויודע לעזור לטבע ולא ישבש דרכו ויהפוך אותו ממנהג הישר” כאשר צריך את עזרת הרופא, הרופא צריך להיות חכם ולעזור לכוח הטבעי להביא לריפוי ולא לשבש את דרך הריפוי הטבעי – רק ככה יגיע הגוף לריפוי המיוחל.

“וכן ציוו הרופאים לכל רופא, כי הוא- אם יוכל להנהיג החולי בשיעור המזון בלבד- לא ינהיג אותו ברפואה, ואם לא יוכל מבלעדי ההנהגה ברפואה… יתחיל ברפואות הקלות. ואם יספיק זה- טוב ואם לא יספיק לחולה- יעתק לחזק מהם”. פה, מצווה הרמב”ם על הרופאים, להתחיל את טיפול החולה בתזונה קודם כל, אם עשו כל שביכולתם באמצעות התזונה ולא ראו שיפור, יש לתת תרופות קלות רק בשביל שיעזרו לגוף לחזק את כח הריפוי הטבעי, במידה והדבר לא עוזר, יחזק את התרופות.

“שלא ישכח לעולם (המטפל בחולה) לחזק את הכוח הטבעי במזון וכן לחזק הכוח הנפשי… …וכן לחזק הכוח החיוני בכלי הניגון ולספר לחולים סיפורים משמחים שירחיבו את נפשו וליבו ולחדש חידושים ויצחק עליהם הוא וכל חבורתו ויבחרו לשמשו ולעמוד לפניו מי שישמח בו. כל זה מחוייב בכל חולי” שוב חוזר ומדגיש הרמב”ם את חשיבותו של הטיפול במזון. זוהי אבן הבסיס לכוח הריפוי הטבעי. בנוסף, נותן דגש על הכוח הנפשי, דפוסי החשיבה החיובית וכמה שהם חשובים. חלק בלתי נפרד מהטיפול בחולה הוא להכניס שמחה לחייו, להדריך אותו ללכת בדרכים של שמחה וניגון היביאו לריפוי למרות החולי.

 

הוראות להתנהלות נכונה עם אוכל הרמב”ם ראה בתזונה וטיב העיכול את סיבת כל החולאים ועל כן נתן הוראות להתנהלות נכונה בנושא.

“הפסד הבישול יתחדש למה שיאכלו מצד המאכלים באחד מארבעת הפנים. אם מצד כמותם, או מאיכותם, או מרוע סדרם או מעת לקיחתם. ואנחנו נבארם אחד אחד”

(בישול = עיכול) אומר הרמב”ם, שפגיעה בעיכול יכולה לנבוע מארבע סיבות:

• כמות- אכילה מרובה וגסה, מה שנקרא “להתפוצץ” מהאוכל

• איכות- איכות האוכל, היום זו אחת הסיבות המרכזיות לבעיות עיכול.

• סדר האכילה- פירות לפני חלבונים, שילובי מזונות נכונים ועוד

• עת לקיחתם- מתי אכלנו את האוכל? בלילה/בבוקר? בעת רעב או משעמום?

כמות:

” ואשר להישמר מן השובע. הזהירו הרופאים מלאכול תבשילים שונים ושיסתפק בכל אכילה בתבשיל אחד, כדי שלא ירבה מאכלו ותפסק התאווה קודם השובע וינצל”. “כי המטעמים הרבים מביאים לאדם להרבות מן המאכל תאווה, המתחזקת לכל מטעם. והמטעם האחד תפסוק התאווה בו ואולי לא יוסיף ממנו יותר מן הצורך.”

שוב, הרמב”ם יודע כמה תאוות האוכל היא חזקה ונותן עצה איך להישמר מפניה. הוא אומר, בכל ארוחה לאכול תבשיל אחד, כי כל טעם חדש שיש על השולחן מחזק את התאווה. לעומת זאת, כאשר יש תבשיל אחד על השולחן התאווה ממנו נחלשת ואנו אוכלים את הכמות הדרושה והמספיקה לגוף ולא את הכמות של התאווה.

דגש נוסף שנותן הרמב”ם זה לא רק לא להתמלא, אלא גם לא להגיע לשובע. מבחינתו, כאשר אדם מגיע לשובע זהו שלב מאוחר מידי, שלב שבו כבר התמלאת- “ותפסק התאווה קודם השובע וינצל”.

סדר האכילה:

“ואם אי אפשר מבלתי לקיחת בישולים רבים, יקדים הקל שבמאכלים..וכן יקדים מה שירכך הטבע” במידה שבכל זאת יש מספר תבשילים וסלטים בארוחה, יאכל האדם קודם את המאכלים שקלים לעיכול.

• פירות “ולא יערב הפירות עם המאכל בשום פנים… שיאכל מהם… לפני המאכל… ולא יקח המאכל אחריהם עד שיצאו מן האיצטומכא”. האיסטומכא = קיבה הרמב”ם אומר שפירות אוכלים לחוד לפני הארוחה וממתינים עם הארוחה עד שהקיבה מתרוקנת. כמובן שהיום מחקרים מראים שעצה זו נכונה, ברגע שאנחנו אוכלים פירות שעיכולם מהיר אחרי הארוחה הם מתחילים להרקיב כי הם “תקועים” מאחורי אוכל שמתעכל יותר לאט, אוכל שמגיע לתסיסה זו גורם לבעיות במערכת העיכול מקלות עד יותר מורכבות.

עת לקיחתם: “ושלא יישן תיכף אחר מאכלו וכל שכן בלילה”.

“ולא ישן סמוך לאכילה אלא ימתין אחר האכילה כמו שלוש או ארבע שעות”.

מחקרים של ימינו מראים שאכילה לפני השינה באופן קבוע גורמת לנזקים רבים. במצב אידיאלי, בזמן השינה המעי נח, מנקה את עצמו, מחדש את עצמו, את הרירית והחומרים הפעילים בו ובכך מתחזק ומתחזק גם כח העיכול.

אכילה לפני השינה מונעת מהמעי את כל פעולות ההתחדשות הללו וגורמת לו להמשיך לעמול על עיכול המזון בעל כורחו, מה שגורם לו להתעייף, להיות חלש יותר ויותר ובכך יכולת העיכול נפגעת מאד.

 

הרמב”ם ידע זאת רק מהתבוננות חכמה בבריות, ללא צורך במחקרים כמו בימינו. כמובן שמחקרים של ימנו איששו טענות אלה בהרמוניה מפליאה.

• שינת צהריים ודע, כי התנועה אחר המאכל מזקת מאד… והשינה תעזור אל הבישול, וכל שכן למי שהרגיל השינה ביום.” בישול = עיכול. יש שיבואו ויגידו – ישנה סתירה. אבל אין, כמו שאמרנו, הגוף מעכל גם בלילה את המזון בעל כורחו, ההבדל הוא בתפקיד השינה בלילה לעומת תפקידה בצהריים. שנת צהריים היא שינה קצרה, אין לה מטרה נוספת מלבד לתת לגוף לנוח מעט, במידה והוא מעכל מזון, יפנה את כל משאביו לצורך התהליך. זו שינה עם מטרה אחרת לגמרי משינת הלילה.

ומה לגבי שתיה עם האוכל? “אבל המים, כבר נודע לרוב בני האדם, כי שתותם על המאכל, יפיגעו ויבדילו בין האצטומכא ובין המאכל, ויצוף ויפסיד העיכול”. האצטומכא = קיבה. מחקרים של ימינו מראים ששתיית מים עם האוכל מדללת את מיצי עיכול הקיבה ופוגעת בעיכול, הרמב”ם נתן דעתו בעניין כבר לפני שנים רבות.

 

מלבד התזונה, הרמב”ם נתן עוד פסיקות רבות הקשורות בטיב האוויר שאנחנו נושמים, בפעילות גופנית ובפעילות הנפשית כחלק מתורתו כולה.

• “תחילה ראוי שנכוון בתיקון האוויר, ואחר זה בתיקון המים ואחר זה בתיקון המאכלים”. בהלכה זו אפילו נותן עדיפות לתיקון האויר והנשימה על תיקון המים והתזונה.

• “בהתעמלות אשר היא העיקר הגדול בהתמדת הבריאות ובדחיית רוב החולאים” (הנהגת הבריאות,שער ראשון, סימן 3). אנו רואים במשפט זה כמה התנועה הייתה חשובה לרמב”ם, היא העיקר הגדול בדחיית מחלות ושמירת הבריאות, טענה זו בוודאי ובוודאי מוכחת במחקרים של ימנו.

• “הפעילויות הנפשיות ישנו הגוף שינויים גדולים, מבוארים נראים לכל, ויעיד על זה… ובעבור זה ציוו הרופאים להשגיח בתנועות הנפשיות ולהסתכל בהם תמיד, ושיכוונו להשוותן בעת הבריאות ובכל חולי. ולא יקדימו להן הנהגה אחרת בשום פנים… כי בזה תיארך בריאות הבריא והוא הקודם ברפואת כל חולה”. כמו שאמרנו הרמב”ם רואה את הריפוי הטבעי כדבר הולסטי המשלב בין גוף ונפש, אנו רואים בהלכה זו שהוא אומר “לא יקדימו להן הנהגה אחרת בשום פנים” משמע בריאות הנפש היא אבן היסוד של הריפוי הטבעי, אדם שנמצא בטורדנות, לחצים ודאגות יהיה לו מאד קשה להגיע לריפוי המחלה.

לסיכום, הרמב”ם בא להעביר לנו מסר מאד חשוב, הריפוי הטבעי תלוי בכמה מישורים ואין משהו אחד שתעשה או ירק ספציפי שתאכל שיביא אותך לריפוי. אם תשתה כל היום מיצים ירוקים אבל לא תעשה פעילות גופנית זה לא יספיק, אם כל היום תעשה פעילות גופנית אבל תחזור הביתה ותיהיה בלחץ היסטרי מהעבודה זה לא יעבוד.. אם תיהיה רגוע ושליו ולא תקפיד על חוקי האוכל לא נגיע לריפוי טבעי. הריפוי הטבעי הוא מכלול של כל החוקים כולם.

“כל המנהיג עצמו בדרכים אלו שהורינו, אני ערב לו שאינו בא לידי חולי עד שיזקין הרבה וימות ואינו צריך לרופא ויהיה גופו שלם ועומד על בוריו כל ימיו. אלא אם כן היה גופו רע מתחילת מולדתו”.

אומר הרמב”ם, מי שיקפיד על חוקים אלה לא יהיה חולה והבריאות תיהיה איתו עד שיזדקן.